הדרכת הורים

הדרכת הורים מלווה לא פעם טיפול במתבגרים או בילדים.

מובן שהורים פונים לעיתים לעזרה גם בלי קשר לנוכחות ילדם בטיפול וגם בגילאים מבוגרים יותר של ילדיהם.

תהליך ההדרכה נבדל מטיפול בכך שהמוקד הוא מערכת היחסים שלגביה נעשתה הפניה. גם כאן יש מקום חשוב למה שמצוי

בעולמם הפנימי של ההורים ,הרגשות,המחשבות,הקונפליקטים ועוד..,אולם כל אלה אמורים להתקשר למערכת היחסים שבמוקד.

ההדרכה ממוקדת אמנם, אבל חשוב שיתקיים בתוכה גם מקום נכבד למה שעובר על ההורים ביחס לילדם. אם אין זה כך

וההתערבויות של המטפל מוגבלות להבנות שלו לגבי מה עובר על ילדם ,למה הוא זקוק מהם, ומה עליהם לעשות,אין ההדרכה

נבדלת משיח יומיומי רגיל.

בכך מתקיים דמיון בינה לבין טיפול פסיכולוגי, החותר אף הוא ליצור שיח ייחודי ונבדל מהשיח הייעוצי הרגיל והיומיומי, שבו אנשים

מספקים זה לזה עצות והוראות הפעלה למכביר,בלי להתעכב מספיק על מקומו הרגשי של האדם.

ההבדל מטיפול רגיל הוא שכאן קיימים שני ערוצים שיש להתייחס אליהם במקביל:

הראשון הוא ההבנה לגבי הילד שבגינו נעשתה הפניה,מה עובר עליו,מה הוא מרגיש ,לפי השערת המטפל, במערכת היחסים עם

הוריו ועוד.

השני ממוקד בהורים, בתפישותיהם לגבי ילדם, מחשבותיהם ורגשותיהם, עבודה שבה אין מספיק התייחסות גם להורים תהיה לא

אפקטיבית ועלולה גם ליצור התנגדות אצלם.

חוסר היעילות נובע מההתעלמות מכך שההורים מונעים ממניעים ורגשות אישיים ולא רק מהיותם הורים, יש להם מבנה נפשי מסוים,

מטענים רגשיים ותפישות, שהתעלמות מהם תחטיא את המטרה. ההתנגדות העלולה להיווצר אצלם קשורה בכך שהתעלמות מהצד

שלהם תיצור הרגשה כאילו רק טובת הילד עומדת לעיני המטפל ואין הוא רואה מספיק אותם עם הצרכים שלהם.

קיימת תפישה שיש בה אמת עמוקה בעיני, שהקושי המרכזי של הורים בעידן שלנו הוא דווקא להנכיח את עצמם בקשר עם ילדיהם,

כלומר לתת מקום גם לעצמם, לצרכים שלהם, לאישיות שלהם, לקיומם כבני אדם נבדלים ולא רק כהורים המכוונים לצרכי ילדיהם.

אם המטפל מתעלם מהצד של ההורים,על רגשותיהם וכל מה שעובר עליהם,הוא מחליש את יכולתם להיות נוכחים בקשר עם ילדיהם

כקיימים בזכות עצמם ולא רק כהורים בלבד, עם זאת, חשוב להדגיש שההדרכה אינה מתיימרת להפוך לטיפול, למקום שבו הדגש

הבלעדי הוא על מה שעובר על ההורים.

באותה מידה שההדרכה צריכה לתת מקום להורים,כך גם יש להיזהר ולא לגלוש לטיפול.

זאת משום שעיסוק ייתר ברגשות ההורים עלול להיות בשירות ההתעלמות ממה שילדם זקוק לו מהם,כאיזה סוג של הצדקה עצמית

משוכללת לתפקוד הורי לוקה בחסר.

על המטפל לזכור שההורים פנו אליו מתוך מצוקה כהורים והמנדט שלו הוא לעזור להם בהקשר זה ולא לטפח קורבנות והתנערות

מאחריות.

גם כאן, כמו בטיפול בכלל, מתקיים מתח בין קטבים: זה המשיק לטיפול וזה הממוקד יותר בילד.

על המטפל וההורים כאחד, לשמור של גמישות וחופש תנועה,המאפשרים להכיל את שניהם בו זמנית.

במילים אחרות,ההורים זקוקים להתייחסות המטפל אליהם כאל מבוגרים אחראיים שניתן לתבוע מהם מאמץ לחזק את הבנת צרכי

ורגשות ילדם וניסיון מצדם לפעול בהתאם לכך.

מצד שני הם גם צריכים שהמטפל יראה אותם כבני אדם, על רגשותיהם, תפישותיהם, המטענים שהם נושאים ומושפעים

מהם,צרכיהם ומגבלותיהם.

אלון צמחוני פסיכולוג קליני